מחנך דגול

מחנך דגול

מחנך טוב הוא מחנך אוהב. אדם אוהב הוא אדם שמעריך. מחנך שמעריך הוא מחנך שמאמין בכוחות הגנוזים שבנפש. בדברי חז"ל מפוזרים לעשרות ולמאות הדרכות שלהם בענייני חינוך. זו מלאכה גדולה וחשובה לברר את הדרכתם של חכמינו בתחום זה ולהוציא ממנו תורה סדורה ומהוללה.
ר' יוסף היה מחנך דגול. אהבת ישראל שהייתה בלבו, הפקחות שלו, השליטה שלו בדברי חז"ל השתלבו יחדיו ויצרו אישיות חינוכית מהמעלה הראשונה.
ר' יוסף היה אוהב ישראל שכל כולו מלא חמלה ודאגה לזולת, בין קטן ובין גדול, והכול מתוך ראייה חיובית והערכה של התלמידים.
הייתה לו חכמה חינוכית מיוחדת. היא התבססה על דברי חז"ל בענייני החינוך, והוא היה מרבה לצטט אותם.

מספרת בתו אביגיל שתחיה:
"את הגדה של פסח לעולם לא אשכח. כשהוא קרא אותה הרגשתי כאילו אני שם ונהניתי מזה אפילו בתור ילדה קטנה שבדרך כלל ילדים אוהבים יותר לשחק, וכן את מגילת אסתר הוא דאג שנשמע אותה כולנו ילדים גדולים וקטנים גם יחד.

כשגדלתי ורציתי לצאת לעבוד הוא לא כל כך רצה, וכשיצאתי לעבוד אחרי שכנוע והיה לי קשה ורציתי להפסיק לעבוד אבא אמר לי אם החלטת לעבוד אסור לך להיכנע ללא סיבה מספקת.
אהבתי לשמוע את הסיפורים שהיה מספר לנו הילדים הגדולים והקטנים. את רוב הסיפורים הללו הוא כמובן המציא והיה מעביר בהם כל מיני מסרים חינוכיים ויהודיים. הוא פיתח לעצמו שיטה כיצד להמשיך את הסיפור. הוא היה מחייך פתאום ואומר: טוב, עכשיו תכינו לי כוס תה ולאחר מכן אמשיך, ובינתיים היה מתכנן את המשך הסיפור.
כששמעון שיחיה היה בכיתה א' הייתי עוזרת לו בשיעורים והייתי מקפידה איתו. אבי ז"ל ראה אותי ככה ואמר לי אם זו הדרך אל תעזרי לו, עדיף שיעשה את זה לבד, כי לא הקפדן מלמד ולא הביישן למד".

מספרת בתו דבורה שתחיה:
"אבא היה בעיני דמות של גיבור ומציל. כשהייתי ילדה קטנה, חברה נתנה לי סרט אדום. התלהבתי ממנו, אך למחרת הוא נלקח ממני. באותו יום רבתי עם אותה חברה, והיא בקשה את הסרט בחזרה. כמובן שלא יכולתי להחזיר אותו, והיא איימה עלי שתזמין לי משטרה. נורא פחדתי וישבתי לבכות. אבי חזר מהעבודה, ראה שאני בוכה ושאל למה. פחדתי לספר וגם אמרתי שהוא לא יוכל לעזור לי. הוא שכנע אותי לספר וספרתי לו. ואז הוא אמר: זה הכול? אני יכול לנצח את המשטרה ואין לך מה לחשוש כלל. שאלתי: באמת? והוא אמר: ודאי. ואז כל כך נרגעתי, קשה לתאר זאת במילים. אבי ידע מה להגיד על מנת להרגיע ולהסיר כל חשש".

"בכלל, אבי תמיד השגיח עלינו מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים. הוא התנגד בהתנגדות נמרצת שנלך לשכנים. הם לא כל כך שמרו מצוות, וכן היו שם גם בנים. אבי הקפיד על עניין זה מאוד. עד כדי כך, שלעצמי נדרתי נדר שלא אלך לשם חודש על מנת לא לצער את אבי.
כמו כן אבי התנגד התנגדות חזקה מאוד לכל הספרים החיצוניים. כשהוא ראה שאנו קוראים ספרים כאלו, הוא פשוט זרק אותם. הוא טען שזה מוציא את האדם מן העולם הזה, וכן ביטול זמן חמור. על מנת לקרוא היינו צריכות להחביא את הספרים (לצערנו לא תמיד שמענו בקולו) והוא כל כך צדק".

ר' יוסף הקפיד על חינוך בנותיו והיה בודק מהן לומדות בבית הספר.
מספרת בתו דבורה:
"ואם אמרנו משהו שלמדנו בביה"ס והיה מנוגד לדברי התורה, מיד היה מתקן אותנו.
כאשר סיפרתי לו לגבי מנחם איתמר, שהמורים טענו שהוא עסוק בדברים אחרים בזמן הלימוד (בגן ובכיתות נמוכות). אבי לא אמר דבר, אבל יותר מאוחר הוא סיפר לו משהו מהמקרא והמפרשים בזמן שמנחם איתמר היה משחק. לאחר מספר דקות אבי שאל אותו על מה הוא דיבר איתו ומנחם חזר על מה שאבי אמר. אז אבי חייך ואמר לי: תגידי למורים שאפילו שהוא נראה עסוק בדברים אחרים הוא מקשיב היטב. ובלי עין הרע תפיסתו מהירה".

הדרכה חינוכית נפלאה מספר לנו הרב יהושע:
"אלי, הבן של דודה סימי, סיפר שכשבפעם הראשונה ראה אבי ז"ל אותו בלי כיסוי ראש אמר לו בחיוך אל תחשוב שבזה שהורדת את הכיסוי מותר לך כבר לעשות כל מה שעולה בדעתך. הכיסוי זה לא הכול. וזה לא סימן לכך שאדם נחשב לא דתי".

מספר הנכד הרב שמעון שמלמד בישיבת ההסדר בקריית גת:
"סבא היה שואל אותי תמיד את השאלות הנכונות על התלמידים שלי. תמיד התפלאתי איך הוא חשב על השאלות האלה. הם היו כל כך קולעות לאמת. הוא היה שואל שאלות כגון: האם הם אוהבים אותך? האם אני מצליח ללמוד חוץ מזה שאני מלמד אותם? וכד'.
בצעירותי, הוא הדריך אותי כיצד ללמוד ולהתקדם. היה אומר לי תמיד ללמוד משהו שרק קצת קשה לי. לא יותר מידי קשה וגם לא יותר מידי קל. רק כך ניתן להצליח להתקדם ולפתח כישרון שעדיין חבוי בנו. הוא היה יודע כיצד לדחוף בצורה עדינה שגרמה לי לרצות להתקדם שלב אחרי שלב ולהעמיק. אף פעם זה לא היה בכעס או בקפדנות.
מצד אחד עודד לברך מתוך סידור אך מצד שני דחף אותי לדעת ברכה מעין שלוש בעל פה. הוא הסביר לי את חשיבות העניין".

מספרת בתו דינה:
"אבא פשוט הכניס לנו ללב ולנפש את אהבת התורה והלכותיה, אהבת השבתות והחגים ואהבת הקדוש ברוך הוא עד שהם נכנסו עמוק בתוכנו. את כל זה עשה בצורה נעימה ויפה".
בתו דבורה מספרת:
"תמיד גם ביקש שנסביר מה קראנו במשניות, ותמיד תמיד היה שואל אותנו שאלות בידע בתורה ובנביאים. מי אמר למי? מה הכוונה? איפה נאמר?
כאשר קראנו תהילים תמיד שאל אותנו: נו, אתם מבינים מה הכוונה? מה הפירוש? ואז תמיד היה מדבר על דוד המלך באהבה גדולה ובערגה. ''חביבי'' היה קורא לו".

מספר בנו הרב יהושע:
מחנך בחסד - החינוך של אבא היה ללא דיבורים מיותרים. בבית הכנסת השגיח שאני מסתכל בסידור עד גבול מסוים וכך עשה גם עם הנכדים, אך מעבר לכך לא המשיך להעיר. ולאחר התפילה אמר כמה משפטים על החשיבות של התפילה ולא הרבה בדברים. גם לא עקב אחרי כל צעד ושעל עם הערות. הוא ידע שלהרבות במוסר זה לא עוזר ולפעמים זה מקלקל, לכן היו דבריו מעטים וקצרים.
זכור לי שבכיתה ז' הייתה תקופה קצרה שחשתי שאני יכול לעשות כרוחי בכיתה. המחנך שהיה לי קשר טוב מאד איתו היה קשה לו עם השינוי בהתנהגותי. כשפגש את אבא ז"ל במקרה סיפר לו על כך וזכורני שאבי לא בא אלי בדברים קשים ובאריכות דברים הוא אמר לי רק משפט אחד "שמעתי מהמחנך שלך שיש איתך בעיות" וזהו. הוא לא הזהיר אותי שאם אמשיך כך הוא יעניש או משהו מעין זה. המשפט הזה השפיע עלי. עצם העובדה שאבי ז"ל ידע מהתנהגותי גרמה לי כבר למחרת לשנות את התנהגותי מהקצה אל הקצה וחזרתי להיות כשהייתי".

אחד הדרכים שלו בחינוך הייתה על ידי סיפורים. הוא היה בעל כישרון רב בתחום זה והוא השתמש בו רבות. סיפורים מעניינים לגדולים ולקטנים עם מוסר השכל.

בשנים לאחר קום המדינה היה קושי רב לחנך ילדים לקיום מצוות ואהבת תורה. הפיתויים היו רבים והנוער נמשך אחריהם. לר' יוסף היו עשר בנות ובן אחד. כולם גדלו במושב והיה קושי רב למנוע מהם להיגרר אחרי הנוער של המושב והפיתויים שעמדו בפניהם. אחד מהאמצעים לכך היה סיפור הסיפורים שבו הצטיין וכישרונות אחרים שהיה צריך להפעיל.

דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריו של בנו הרב יהושע:
לאבא ז"ל היה דמיון פורה וכמעט כל לילה, כשכל בני המשפחה הלכו לישון הוא היה מספר סיפור כשהוא היה במיטתו ושכבנו במיטותינו עד שהרגיש שכולם כבר נרדמו. לפעמים הוא הפסיק כי הוא חשב שנרדמנו ואנו היינו צועקים "תמשיך תמשיך" ואז הוא המשיך בסיפורו וכל זה היה לאחר יום עבודה מפרך ולימוד התורה שנמשך עד שעה מאוחרת. יש לציין שכל יום המציא סיפור חדש.
לפעמים ביקשו אחיותיי הגדולות ללכת לסרט שהוקרן במועדון במושב אבי היה משכנעם שלא ללכת. פעם אני זוכר שאמר להם אני אעשה לכם סרט אבי לקח סדין לבן עם אור מאחורה והיה עושה להם כל מיני צורות עם אצבעות הידיים מבעד לסדין".
מספרת דינה בתו:
"למרות גדלותו של אבא בתורה מצא זמן לשחק איתנו בתור ילדים. אפילו הכין לנו כל מיני משחקים וזה לפני שישים שנה. הכין לנו משחקים שהכין מעצמו עם כל מיני סלילים של חוטים ועשה כל מיני פטנטים שהמשחקים נסעו לבד. היה ממציא סיפורים ומספר אותם בכישרון מיוחד שריתק אותנו. עשה כל מיני תנועות על הקיר כדי לשעשע אותנו על מנת שלא נצא החוצה".

כמו כן ניסה ללמד את ילדי המושב תורה בשעות אחר הצהרים, וכפי שמספר בנו הרב יהושע:
"אבי פתח חדר בשעות אחר הצהריים ולימד בחדר זה את הנוער במושב פרשת השבוע, גמרא וכדומה. הגילאים היו שונים וזה לא היה קל, אבל הנערים, עם כל קושי עורפם, היו נכנעים בסופו של דבר. אבי סיפר שהיו כאלה שבזמן הלימוד היו שואלים אותו שאלות כגון: מהיכן קנית את החולצה? והוא היה עונה להם. שאלו: "בכמה?", והוא ענה להם. משסיימו את שאלותיהם, המשיך. הייתה לו סבלנות. הוא לימד מתוך שליחות ואהבת האדם. הוא לימד תמיד במנגינה וכן הנוער למד תורה בטעמים ובמנגינה, נביאים, כתובים- הכל במנגינה ואפילו גמרא.
כששמעו במשרד החינוך שבמושב ישנה שיטת לימוד מיוחדת, שלחו שליחים ללמוד כיצד הייתה שיטת הלימוד. לאבא היו שיטות כיצד בכלל להעביר חומר לימודי לשני וגם כשמדובר בעשייה- תמיד עשה זאת בדרך הקלה ביותר והנבונה ביותר. הכל נעשה במחשבה תחילה. לא היו לו טעויות בשום תחום של עשייה. דיבורו שקול וזה היה גם בלימודו. שכלו הישר בו חקר כל דבר, הן בלימוד והן בשאר התחומים, מנע טעויות".

מספרת בתו אביגיל:
"כשעלינו לארץ אבא דאג ליצור קשר עם כל הבחורים שעלו לארץ מהעלייה הראשונה שבה ההורים שלהם שלחו אותם לבד לארץ בכוונה ללמוד תורה. התברר לאבא שקרה ההפך מהתוכנית של ההורים ובמקום להישלח לישיבות חלקם נשלחו לקיבוצים חילוניים, וביניהם שני הגיסים שלו, אח ואחות של אשתו, ואז אבא ניסה לקרב אותם חזרה בכל מיני דרכים, בחלקם הצליח ובחלקם לא".
בתו דבורה:
"כמו כן אבי התנגד התנגדות חזקה מאוד לכל הספרים החיצוניים. כשהוא ראה שאנו קוראים ספרים כאלו, הוא פשוט זרק אותם. הוא טען שזה מוציא את האדם מן העולם הזה, וכן ביטול זמן חמור. על מנת לקרוא היינו צריכות להחביא את הספרים (לצערנו לא תמיד שמענו בקולו) והוא כל כך צדק".
הרב יהושע מספר:
"הוא תמיד שאל אותי אם אני מכין טוב את השיעורים לתלמידים כי אז יעריכו אותי וירצו להקשיב לי. כמו כן אוכל לעקוב על מה שקורה בכיתה ותהייה לי שליטה טובה במהלך השיעור".

הדרכה חינוכית נוספת שהייתה לו עפ"י הגמרא במסכת שבת דף י עמוד ב:
"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
לעולם לא הבדיל בין ילדיו והיה מקפיד על כך. מספר בנו הרב יהושע:
"אבא לעולם לא פינק אותי במיוחד על אף שהייתי בין יחיד. הוא לא העתיר עלי אהבה גלויה ולא הרבה דברי שבח בדברים טובים שעשיתי. מה שכן היה אומר לי יישר כוח והרגשתי באמירה זו הרגשה מיוחדת.
כשהיה בא לבקרני בישיבה התיכונית הוא תמיד אמר לי אוי כמה זה טוב להיות יחד עם החברים וללמוד תורה, אני מקנא בך".

בתו אביגיל מספרת:
"אבא אף פעם לא הקפיד עלינו, אלא אם כן זה נגע לעניני שבת קלה כחמורה. בשבתות וחגים ובכלל כשישבנו סביב השולחן וברוך השם היינו משפחה ברוכת ילדים והיינו צוחקים וקצת מדברים לא העיר בקשיחות.
דבורה מספרת:
השכמה בבוקר נעשתה בנעימות בצירוף פסוקים מספר משלי. היה אומר בשירה: הדלת סבה על צירה, כן העצל במיטתו. עד מתי עצל תישכב. אל תאהב שינה פן תיורש.
היה אומר פתגם: פיוק בקרי בדהב מסרי. קימה מוקדמת שווה זהב.
החינוך של ר' יוסף לא היה בגערה אלא בדרך ובאופן שהילד הבין שאוהבים אותו ודואגים לו. דוגמא יפה לכך ניתן למצוא בדבריו של דבורה בתו:
"אבא חינך אותנו לא ללכת יחפים והקפיד על כך [גם זה מבוסס על דברי הגמרא במסכת שבת דף קכט עמוד א: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"]. אני זוכרת שהייתי ילדה ואבי לא הסכים לי ללכת יחפה כשראה אותי יחפה הרים את כפות רגליי על כפות רגליו והוליך אותי כדי לא אלך יחפה.
כמו כן דינה אחותי מספרת שאבא תמיד היה מייעץ להן כיצד נכון וראוי להתנהג [ר' יוסף היה אומר להן את זה בתור עצות שמטרתן לעזור ולא בתור גערה. כמובן שמאד תלוי כיצד אומרים את זה ולא מספיק מה אומרים (שמעון פרץ)], וכן אם מישהו פונה ומדבר איתכן אל תתרשמו ממראהו החיצוני או מבגדים יפים וכו' וכו', עצות רבות. גם ממנו וגם מאמא שתבדל לחיים ארוכים. העצות שלהם היו כ"כ נכונות וצדקות, שזה היה תמיד מפליא אותי איך הם יודעים".

על הדרכה חינוכית מעניינת אחרת מספר בנו הרב יהושע:
"מאיר גיסי סיפר שכשהוא למד בישיבה באור עציון אביו בא לבקרו הרבה וכדי לרצות אותו שיישאר בישיבה פינק אותו בכל מיני פינוקים. כשאבי פגש את אבא של מאיר [יעיש פרץ] שיהיה בריא שאלו לאן אתה הולך? אמר לו לבקר את הבן, אמר לו אבי ז"ל אל תתאמץ יותר מידי כי אם הבן ירצה ללמוד הוא ילמד גם בלי כל מה שאתה עושה לשכנעו ואם אינו מעוניין כל מה שתעשה לא יעזור".